אם החברה הכי טובה שלך הייתה מדברת אלייך כמו שאת מדברת לעצמך, היית נשארת חברה שלה?

כשהייתי נערה (והאמת שעד לפני מספר שנים) הדבר השנוא עליי היה למדוד בגדים ככלל ובגדי ים בפרט. אני זוכרת את תא המדידה עם התאורה החזקה שהבליטה כל פרט בגופי, את החשש מהאופן בו הבגד יהיה מונח עליי ובזמן המדידה את התסכול, הבושה והרצון שבא אחר כך להתכנס פנימה. עם הזמן הבנתי שהאופן בו אני מתבוננת בגופי מושפע מהרבה דברים והוא קריטי לאופן בו אני תופסת את עצמי ומרגישה כלפי עצמי, הבנתי שזה משתקף החוצה ומשפיע על חיי.
אז החלטתי שמספיק ודי.

בתמונה: עדן בתחתון ביקיני קשירה מודפס

דיבור עצמי מיטיב

שמעת פעם על המושג הזה?

בואי נשאל כמה שאלות יחד -

כשאת עומדת מול המראה, כשאת מודדת בגדים לקראת יציאה בבית או בתא בחנות – אילו קולות עולים בך? מה את אומרת
לעצמך? איך את מגיבה לבבואה שנשקפת במראה?

יודעת מה, אפילו לפני שאת מדברת לעצמך – איך את מסתכלת על עצמך?

את רואה את הגוף שלך כמכלול? או מתמקדת רק בחלקים בו?

את זוכרת שאת מעבר לגוף שלך? או שהוא עכשיו מהות הכל?

את זוכרת שהוא זה שמאפשר לך לנוע בעולם? לעשות דברים שאת אוהבת? או שאת עסוקה בביקורת כלפיו?

מה קורה ברגע הזה שאת עומדת אל מול המראה, מסתכלת על עצמך בעיניים שיפוטיות ובעקבות המבט מדברת לעצמך
באופן תואם? מה קורה בלב ובגוף שלך?

משפטים כמו "וואי איזו עצומה אני", "חבל שאין לי יותר קימורים", "הרגליים שלי/הצלוליטיס/הורידים נוראיים ואסור שיראו
אותןם", "אני חייבת להסתיר את הבטן שלי", "איך אטשטש/ארים את הישבן?" מקטינים אותנו וגורמים לנו להרגיש תסכול ואולי
גם חרדה.

אם חברה שלך הייתה פוגשת אותך כל יום ואומרת משפטים כאלו עלייך – היית ממשיכה להיפגש איתה? היית מקבלת זאת
בשלוות נפש?

אז למה כשאנחנו מדברת לעצמנו כך זה לגיטימי?

אמנם זהו הרגל אוטומטי שאנו מפתחות ולרוב אנו גדלות לתוך השיפוטיות הזו, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר כך.

בתמונה: עדן בבגד ים שמלה שחור לבן

אז מה אפשר לעשות עם זה?

קודם כל זיהוי של הרגעים בהם זה קורה.

אחר כך, אפשר לבדוק מתי זה קורה, באילו אירועים? מה מציף אצלנו את המחשבות הללו?

כשאנו כבר במצב שאנו מזהות כשאנו מדברות לעצמנו באופן מקטין ושלילי, נוכל להתחיל לשאול את עצמנו האם זה משרת אותנו? ולבחור האם אנו רוצות שזה ישתנה. והאמת, שמגיע לנו שזה ישתנה, מגיע לך שזה ישתנה.

כאשר את לא עסוקה בביקורת עצמית את פנויה יותר לחוות את החיים שלך, להנות מהסביבה שלך ועם הקרובים לך. אבל באמת להיות ברגע – בלי סרט מקביל שרץ בראש בו את מצולמת מהצד ועסוקה בבחינה של הפריים בו הדמות המרכזית היא את. 

אם החלטת שאת רוצה לחיות את החיים במלואם ובהנאה, נסי לחשוב על תסריט אחר, על טקסט שונה שהיית רוצה להגיד לעצמך, שהחברה הכי טובה שלך הייתה אומרת לך ברגעים האלה. 

נסי לכתוב את הטקסט, לכתוב אותו מתוך עיניים טובות, שאלי את סביבתך מה הם אוהבים ואוהבות בך, נסי לחשוב מה את אוהבת בעצמך – מבפנים ומבחוץ. גם אם יש חלקים בך שלא נוח לך איתם, חמלי עליהם. ועלייך. 

את חיה עכשיו, מגיע לך להנות עכשיו כמו שאת בלי לחכות לרגע שמשהו יקרה ואז אולי תוכלי לעשות את הדברים שאת רוצה.

בתמונה: עדן בבגד ים שלם אדום שרוכים

תרגלי את הטקסט, תקראי אותו. גם אם זה לא קל, גם אם בהתחלה זה מרגיש לא נוח ולא אותנטי. הלב והראש קולטים את
השפה ובסוף לומדים להשתמש בה באופן אוטומטי.

הדברים שכתבתי עזרו לי בתהליך שממשיך ומתעצם תמיד, ולו ארבעה שלבים מרכזיים כמו שאני רואה אותם:

1. זיהוי הרגעים בהם אני מדברת לעצמי באופן שלילי

2. הבנה של החוויות שגרמו לי לסגל דיבור כזה

3. בחירה בשינוי

4. תרגול של דיבור פנימי מיטיב וחמלה. הרבה תרגול והרבה חמלה.

עצם המודעות והבחירה לדבר לעצמי אחרת כבר תייצר שינוי מסוים.

בואו נהיה החברות הכי טובות של עצמנו,
נבחר לא לפספס את הרגעים והחוויות בחיים בגלל עיסוק בסרט המקביל שרץ לנו בראש,
נבחר בעצמנו.

שמי עדן כץ, עובדת סוציאלית, פעילה לקידום דימוי גוף חיובי, מלווה בשיטת סטיילינג תרפי באופן פרטי ומנחת סדנאות.
את הדברים אני כותבת מתוך למידה ארוכה של הנושא, אליו הגעתי מתוך חוויית חיי. שמתי לי למטרה לעזור לנשים לראות את
עצמן בעיניים טובות מאחר ונקודת המבט שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, הרגשות והמעשים בפועל.
מוזמנות לבוא עקוב ולשתף בדפים שלי:
בפייסבוק
ובאינסטגרם

עולם מלא פירגון הוא עולם טוב יותר,
הפירגון מתחיל מבפנים, לעצמנו.